שובה ישראל על הוי' אלוקיך - שי דיבו כהן

שובה ישראל עד הוי׳ אלוקיך

הרבי מליובאוויטש - נשיא הדור

בעבודת התשובה עם ישראל נדרש לשוב עד הוי׳ אלוקים, צריך להבין את משמעות שני שמות ה׳, הוי׳ ואלוקים, וכיצד נעשית העבודה לשוב עד ההגעה לשניהם והיא על ידי החיבור בניהם.

שם הוי׳ הוא חיבור העבר, ההווה והעתיד לכדי מכלול שלם ומאוחד, זאת על ידי עשיית הטוב, על ידי התבוננות על כל דבר מצד שורשו בקדושה וכך להתעצם איתו עד לגילוי השורש באופן שאינו מכוסה ומוסתר וכך מתגלה האהבה בעולם. שם אלוקים הוא התוקף והאומץ להתגבר על המכשולים, על ידי התחמקות מהרע, על ידי האחדות הפשוטה שיש במכלול, על אף שיש בו נסתר ומכוסה וכך מתגלה היראה בעולם. חיבור האהבה והיראה למקום בו הם משלימים ויוצרים תחושה של מהות אחת, היא השיבה עד להוי׳ אלוקים, וזאת על ידי התלבשות האהבה ביראה, התלבשות שם הוי׳ בשם אלוקים. 

האהבה והיראה הם שני האורות שמאירים בעולם, כאשר האהבה סובבת כל דבר בעולם והיא מאירה על הכל באופן שווה, היא מאירה עליו באופן שמקיף אותו. היראה היא אור שמתקבל ביחס ובערך למקבל, לפי דרגתו, באופן של אור שממלא בו מבפנים. עבודת התשובה היא הבאת האור שממלא והאור שסובב אל מקום בו הם יוצרים יחד מכלול שלם ומאוחד, זאת על ידי הדיוק שהאדם מדייק במידת היראה, לפי השגתו השכלית, וכך הכלי שהוא עושה בעצמו, ע״י היראה, הוא כלי של אור, שהרי נטייתו הטבעית של הכלי, למשוך אליו את האור. לכן היראה היא כלי לאהבה, ולכן על אף היותה כלי, שלכאורה הוא ההיפך מאור, יש בה גילוי של אור ששונה מאור האהבה, ואף גדול ממנו באין ערוך, כפי שניתן לראות בשס״ה מצוות לא תעשה, שכדי להמשיך את אור היראה דרכן, כל שנדרש לאדם זה לא לעשות את מה שאסור בהן, שהרי אין מעשה כלשהו שמסוגל להכיל את האור הנעלה שבהן ורק ע״י אי העשייה מתאפשרת המשכה זו. כאשר שני האורות, אור האהבה (המקיף) ואור היראה (הממלא), יתלבשו ביהודי משני הכיוונים שהם פועלים (העשייה ואי העשייה), הבחוץ והבפנים, מתוך הכרה פשוטה, שתמיד ניתן להוסיף ביראה ובכך למשוך עוד מאור האהבה, שימלא ביראה, וכך תיווצר ביהודי תחושת השלמות, התחושה שהוא אחד, שמבוטל לכוח אינסופי שמוסיף בו, ובכך יאיר בו עצמותו ומהותו של הקב״ה, זאת ע״י שהוא יתברך בעצמו אחד, והוא בעצמו צימצם מאורו כדי להתפשט בסדר והדרגה, שיאפשר את היווצרותם של הכלים, שמורגשת בהם תחושת היישות, עד שיתבטלו מבחירתם החופשית ויאירו אותו יתברך ממש, כפי שהוא במהותו ועצמותו, אינסוף שמוסיף בעצמו.  

עבודת התשובה פועלת בשני הקווים, קו הימין שהוא האהבה וענפיה, שמקורה בחכמה ובחסד, וקו השמאל שהוא היראה וענפיה, שמקורה בבינה ובגבורה. הוי׳ שמו כי הוא מהווה את הנבראים וזאת דווקא על ידי האור הממלא, כשהוא מתלבש בנבראים ומגלה בהם את ההארה ממנו, אך אם שם הוי׳ הוא דווקא האור הסובב, כיצד ניתן לומר שהאור הסובב מהווה את הנבראים על ידי שם אלוקים, שהוא הממלא כל עלמין לפי היחס לערכם ? זאת על ידי התלבשות שם הוי, שסובב, בשם אלוקים שממלא. וברגע ששם אלוקים ממלא מהאור שמלובש בו - שם הוי׳, האהבה מתלבשת ביראה ודרך היראה דווקא, תתקבל האהבה, לפי ערך הכלי של המקבל לאחוז באהבה שמקורה באינסוף, והרי שאין הכלים מסוגלים לאחוז באינסוף, אלא דווקא על ידי ההגעה לאחדות בין האור הממלא והאור הסובב, שכך המקבל יהיה ככלי מבוטל לאהבה (ע״י היראה שבו) וכל שיורגש בו זה אור האהבה האינסופי, שסובב אותו ומהווה אותו בכל רגע ורגע מחדש. והיראה היא הכלי שעל ידיו מתפנה מקום להתלבשות האהבה, כפי שהיא באינסוף, אך ביחס למידה שמסוגלת להתקבל אצל המקבל, לפי מידת הביטול שיש בו לתורה ומצוות, כפי שהוא משיג בהן, כך יגיע ליראה פנימית, והיראה תהיה ככלי לאהבה החיצונית, שמתלבשת בו ומחייה אותו באופן של אור ממלא, שמגלה מתוך פנימיות הווייתו את הכוח החיצוני שמהווה אותו. 

האור הסובב הוא הרצון העליון, והאור הממלא הוא שלמות הרצון, כך על ידי חיבור הרצון אל שלמותו מתקבל - התענוג, והוא המקום שבו הרצון שווה ביחס לשלמות הרצון. הכלי שבו הרצון משפיע אינו בגדר מציאות לגבי הרצון, שכן הרצון הוא רצון שווה מול כל הכלים, ללא התייחסות אל דרגתם ויכולתם לקבלו, שכן הרצון הוא אור אהבה אינסופית, ואין כל הכלים מסוגלים לחוות את ההשגה באהבה זו בדרגה שווה, כמו שאין אף כלי שמסוגל לחוות באור האהבה האינסופית במלואה, שהיא הארה הדבוקה ומאוחדת בעצמותו יתברך, שכסא כבודו - ״תוכו רצוף אהבה״, ואת כיסאו נושאים האהבה והיראה, והוא עצמו למעלה מכל מושג והשגה. לכן שלמות הרצון היא על ידי ההתהוות, בה הרצון מתלבש, באופן השלמות שאליו מסוגל הכלי להגיע בהשגתו, וכך על ידי היחס של היראה, שמושפעת מהתלבושות האהבה בתוכה, נקבע האור הממלא לפי ערך הכלי המקבל, עד שהיראה שמקבלת ומאפשרת את המילוי בו, תהיה ביחס המשלים לכדי מהות אחת, באופן מדוייק, לאהבה שמקיפה וסובבת אותו, וכך ע״י תחושת האחדות, שבין האהבה והיראה, תוכל להתקבל בכל יהודי ההשגה בתענוג, ע״י ההתקשרות בתורה ומצוות, ללא קשר לדרגת השגתו השכלית, מתוך אהבה לקב״ה ויראה מפניו, באופן שהולך ומוסיף את ההשגה בחכמתו ורצונו, הם התורה ומצוותיה, שבכוחם לעורר ולהאיר בכל אדם את ההתעלות וההשגה מחיל אל חיל, ע״י מערכת ההתכללות שפועלים בו קו הימין וקו השמאל, דרך סדר השתלשלותם לפי ערך ומידה, מהברקת החכמה במוחו ועד למלכות שבפנימיות ליבו, שסופן ותחילתן נעוצים האחד בשני, וכך תתאפשר לו ההשגה בחכמה חדשה וגבוהה יותר, זאת כאשר יש בו אמונה פשוטה וביטול לתורה ומצוות. לכן נכתב ״אלוקיך״, שכן הביטוי של כוח האינסוף, כפי שהוא מתגלה ביהודי, נעשה לפי ערך ההשגה הפרטית שיש לו, ע״פ היראה שבו למה שכבר הושג בשכלו לבטא במחשבה, דיבור ומעשה. 

שלמות הרצון היא על ידי ההתהוות שלו בנבראים, לכן הרצון כפי שהוא, לפני שלמותו בנבראים כשהתהווה בהם, הוא הרצון בשלמותו עצמו. אם כך מה הוא ההבדל בין הרצון בשלמות העצמית ובין השלמות עצמה ? ההבדל הוא בהתהוות, שכן ההתהוות מטרתה להפוך את הכלים כמוכשרים להכיל בהם אלוקות ומאחר שהאלוקות היא אינסופית והיא למעלה מכל מושג והשגה, כך גם ההתהוות היא אינסופית ואינה פוסקת מלהתהוות בכל רגע ורגע. כיצד אם כך עולה הכלי בהשגתו, ככלי לאור האינסוף ? על ידי ההגעה לשלמות בין היראה, שמשמשת ככלי לאור הממלא, ובין האהבה שהיא האור שסובב ומקיף. בנקודה זו שהרצון ושלמות הרצון שווים, נמצא התענוג האלוקי, כך מתעלה הכלי המקבל להשגה חדשה באהבה האינסופית, שסובבת ומקיפה אותו, וכך מאירה חכמה חדשה בשכלו, שהתעלה לדרגה שמסוגלת לקבלה. בנקודה זו מתעלה האהבה על היראה ומופר האיזון, עד שתתגבר היראה לדרגת האהבה החדשה, שהתגלתה על ידי החכמה החדשה, שנתקבלה בשכלו של המקבל, ואיתה הוספה של מעשה בפועל שעליו לעשותו ביראה, ושוב, לכשיעשה ויפעל את ההוראה שנתווספה בו, יגיע לנקודת השלמות, שבה היראה והאהבה משלימים למהות אחת, אז הוא יחווה את התענוג האלוקי, שיאיר בו שוב חכמה חדשה ונעלית יותר, שלא הצליח להשיג בה קודם לכן, וממנה את האהבה, עד שיגביר שוב את היראה למקום המשלים את הכלי לאהבה, וכן הלאה, בעלייתו במדרגות ההשגה באור האינסוף. זו היא ההתהוות מאין ליש, שנעשית באופן בלתי פוסק בכל רגע ורגע. האין הוא חוסר ההשגה בחכמה האינסופית, שמעוררת את ההשגה באהבה, והיש הוא קבלתה של החכמה מהמקום שמכיר בהיותו חסר, והוא שמשמש ככלי ע״י היראה והרצון להיות שלם, כאשר התהוות זו מאין ליש, מושפעת מהמעגל החיצוני ביותר לאדם בודד, בו הוא נשמה בגוף, ועד למעגל הקטן ביותר, בו החלקיק הקטן ביותר, בחומר שמהווה את הגוף, מושפע מהאלוקות שמחייה אותו, בשני קווים אלו של אהבה ויראה, כפי שהם באים לידי ביטוי בחומר וכפי ששם הוי׳ מתלבש בהם ומהווה אותם בכל רגע ורגע ע״י הצימצום שבשם אלוקים. 

ניתן למצוא במחקר ביולוגיה מולקולרית, שנעשה ע״י ד״ר ישעיהו רובינשטיין, כיצד עניין ההתלבשות של שם הוי׳ בשם אלוקים בא לידי ביטוי בפועל, כאשר בבדיקה שנעשתה במיקרוסקופ אלקטרוני, שמאפשר הגדלה של החומר פי מליון, נמצא שבבדיקת DNA (שהוא חלק אינטגרלי מהגרעין שבכל תא, כאשר התא מורכב מציטופלזמה שהיא המעטפת שסביב הגרעין, ובתוך הגרעין עצמו ישנם תאים שנקראים כרומוזומים, והיחידה הבסיסית שלהם היא ה DNA), שנעשתה ברקמות מאיברים שונים מגופו של האדם, כמו גם בעכברים ובקופים, התגלה מבנה בסיסי זהה, שמורכב משני סלילים שמשתלבים זה בזה לאורכם, כאשר הם עולים ויורדים וכך יוצרים רצף שדומה לספרה שמונה, שוב ושוב לאורכם. על הסלילים נמצאות חומצות שמחיות כל אחד מהסלילים, ובמידה והסלילים יפרדו ייווצר פיצוץ, כך נגרמות המחלות השונות בגוף האדם, ע״י התפוצצות התאים. וכאשר הסליל לא נפתח ונפרד, מופיע לאורכו של הסליל גשר, שקושר את שני הסלילים, כדי שישארו מחוברים ולא יפתחו. גשר זה שקושר את שני הסלילים, הוא מה שמונע את הפיצוץ, שבפירוד הסלילים, וכך בדרך ממילא מתקיימים החיים. גשר זה מופיע בסדר מופלא לאחר כל עשר חומצות, לאחר מכן כל חמש חומצות, אחרי זה כל שש חומצות, ולבסוף כל חמש חומצות. כך בתוך ה DNA מתגלה שם הוי׳ כשהוא מתלבש ומסתתר באותיות ומספרים, שמהווים כלי מצומצם להתלבשותו. י׳ - 10, ה׳ - 5, ו׳ - 6, ה׳ - 5, וזה הביטוי הפנימי של הוי׳ (י-ה-ו-ה) אלוקיך, כפי שהוא מתגלה בחומר, וכפי שמובא בדברים כח׳ (הכח של הוי׳ שבדיבור ברא את העולם) ״כי שם י-ה-ו-ה נקרא עליך ויראו ממך״. 

מאחר וכוח האינסוף מתגלה בפנינו רק ע״י ההתלבשות שלו בלבושים ברי השגה לתפיסתנו, הרי שדרך תיקון הלבושים הללו, כפי שמתאפשר לנו ע״י הבחירה החופשית שניתנה לפעולותינו, אנו יכולים לגלות עוד ועוד מאורו הנפלא, וזאת ע״י ההעמקה בחכמה האינסופית של התורה, וע״י קיום מצוותיה, שהרי המעשה הוא העיקר ודרך מעשה המצוות אנו מושכים בפועל ממש את אור האהבה (דרך רמ״ח מצוות עשה) ואור היראה (דרך שס״ה מצוות לא תעשה). באותו האופן, כפי שמובא בציטופלזמה שעוטפת את הגרעין, ומעניקה לו מתחושת האחדות השלמה שיש בה, כאשר הוא בעצמו אינו מרגיש שלם, במידה והכרומוזומים שבתוכו לא נקשרים יחד באופן מושלם לכדי יחידת DNA, שמגלה את התלבשות שם הוי׳ בשם אלוקים. ובמידה ואלו כן יקשרו יחד, יוכל הגרעין להיות כאור הסובב להם, למרות שלו בעצמו סובבת הציטופלזמה, וזה יהיה מעין גילוי של עצמות ומהות, כפי שהוא בא לידי ביטוי בגוף, וכפי שהוא יכול לבוא לידי ביטוי גם במוחין ובמידות של היהודי, כאשר ההתייחסות אל המעטפת השלמה והמאוחדת היא ההתייחסות אל הקב״ה, שאורו הוא הסובב כל עלמין וממלא כל עלמין. ומה היא משמעות המילה ״אור״, כפי שהוא מאיר ממנו ? האור הוא המשכת אלופו של עולם ברצון. א׳ - הקב״ה, אלופו של עולם, ו׳ - המשכה, ר׳ - הרצון העליון שע״י הביטול של הרצון התחתון אליו, הוא יכול להתלבש ולהתגלות בו, וכך להגיע ליחס שווה בין הרצון ובין שלמות הרצון, שמגלים את התענוג. כפי שמובא בפרקי אבות ב׳ ״עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו״. 

החכמה החדשה שמתקבלת בשכלו של היהודי עוברת את אותו התהליך רק באופן פנימי ורוחני, שמוביל להשגתה וקבלתה באופן מלא כאור המתלבש בכלי. החכמה מבריקה באופן של רעיון והרי שהרעיון נמצא במקום של אחדות, ללא התייחסות לפרטים שמוסתרים בו ואינם בהירים עדיין, לכן לאחר הברקת החכמה, תבוא ההתבוננות, היא הבינה שמפרקת את החכמה לנקודות שמפרות את אחדותו של הרעיון, ובכל נקודה מתוך הנקודות שמרכיבות את הרעיון, ישנה חכמה פנימית יותר, בדרגה שונה מזו שמצויה ביתר הנקודות, ובירור אורם של כל הנקודות כולן, יוביל לגילוי הנקודה הכללית, היא הנקודה הראשונה שנמצאה באחדותה, למרות הפרטים שמוסתרים בתוכה, ולאחר שכל אחד מהפרטים התברר והתגלה, תשוב הנקודה לאחדותה באופן של אור היושב בכלי של השגה. באותה הדרך נקודת החכמה, לפני שהתבררו פרטיה, היא אור הסובב, שכן אחדותה מאירה בכל הנקודות שקיימות בה, באופן שווה, ללא התייחסות לדרגות השונות שבהן. הבינה פועלת על דרך האור הממלא, שכן הנקודות הפנימיות שמרכיבות את החכמה, הן נקודות אור שאוחזות בדרגות שונות ולאחר שיתבררו ויתבהרו כל החכמות שקיימות בהן, תחזור הנקודה לאחדותה, כפי שהייתה כרעיון מבריק ומאוחד, אך בדרך שמשיגה את פנימיות האור הממלא, וכך על ידי חזרתה אל נקודת האחדות, מתוך ההשגה בפרטים הפנימיים שממלאים אותה, והביטוי שלהם בלבושי הנפש ע״י המידות, תוכל להתבטל (בספירת המלכות) ולהיות כלי להשגת חכמה חדשה וגבוהה יותר מאור האינסוף, שיגלה הברקה של רעיון חדש ונעלה יותר במוחין.  

הנקודות הרבות שמרכיבות את נקודת החכמה, מתחלקות לרבבות רבבות של דרגות ועל מנת שיתבהרו כל הנקודות נדרשת עבודת החיבור הפנימית שלהן. גם בתוכן מתקיימת מערכת היחסים, כפי שפועלת מחוצה להן, והיא על ידי שתי דרגות עיקריות, שאחת מהן פועלת באופן של משפיע (אהבה) ואחת מהן באופן של מקבל (יראה). מנקודת הדרגה העיקרית של המשפיע, מתגלה האהבה שבנקודה הכללית והיא מקום אחדותה, ומנקודת הדרגה העיקרית של המקבל, מתגלה היראה שבנקודה הכללית והיא מקום חסרונה, בכל מה שסתום וטרם התברר בה. ברגע שתתלבש האהבה שבדרגה העיקרית בתוך היראה שבדרגה העיקרית, בדרך ממילא כל יתר הדרגות הנמוכות יותר, שמהוות חכמות שונות שמרכיבות את החכמה הכללית, כפי שהייתה ברעיון שהבריק כנקודה אחת שמאוחדת באחדות פשוטה, יתבהרו ויתגלו על מעלתן ותרומתן לאחדות הנקודה הכללית. 

בדרך זו מתבהרת ההבנה והשייכות של שם אלוקים ל- ״סור מרע״ ושם הוי׳ ל- ״ועשה טוב״, והתלבשות שם הוי׳ בשם אלוקים היא - ״בקש שלום ורדפהו״, שכן שם אלוקים הוא הטבע שבו האדם פועל להתגבר על ייצרו וזאת מפני חסרונו שמעורר את היראה שיש לו לקב״ה, ושם הוי׳ הוא עניין המעשים הטובים שנובעים מהאהבה וזאת מפני ההכרה שהוי׳ הוא ששולט על העולם באחדותו, והאדם שמחבר את בריאתו אל ייעודו, בחיים של שלמות וגאולה, יפעל לחבר את מציאות ההווה אל מציאות העתיד לבוא, מתוך ההכרה בעבר, שעל ידי ההכרה בו, יוכל למנוע את החזרה על הטעויות, שעיכבו את הגעתו אל הגאולה קודם לכן. שם הוי׳ הוא המציאות שלמעלה מהטבע ולכן האהבה שיש ליהודי לדבוק במציאות הגאולה, מחברת אותו אל כוחו שמעל הטבע, וכך הוא מסתגל להתגבר על ייצרו שבטבע, וזו התלבשות שם הוי בשם אלוקים, שהחיבור בניהן הוא השלום. והרי שהשלום הוא כלי לשכינתו של ה׳ יתברך. 

ברגע שהיהודי מכיר בכוח האהבה האינסופי שמהווה את העולם מאין ליש בכל רגע ורגע, הוא מבין שהיראה שיש בו לקיום תורה ומצוות אינה על מנת להתעלות, אלה כדי למצוא את נקודת האיזון, שבה היראה משמשת ככלי לאהבה, ובנקודה זו שבה מתקיים האיזון, שמכיר באינסוף ככוח שפועל מבחוץ, ומכיר גם ביראה, שפועלת ככוח פנימי, שמכיר במגבלותיו הגשמיות ובהוראותיה הנצחיות של התורה, מתקיימת נקודת השלום והיא החיבור אל התענוג האלוקי והוא המקום שבו הרצון ושלמות הרצון נמצאים בנקודה שווה ובה ההתעלות קורית בדרך ממילא, כאשר האדם מצוי בנקודת האמצע, היא המהות ונקודת העצמיות שבו, שמחוברת אל התענוג האלוקי ובנקודה זו לא מתקיימת בו הישות, שתופסת מקום ומסתירה על אור האינסוף, שמקיים את העולם כולו ומהווה אותו מאין ליש בכל רגע ורגע. 

האהבה שמתלבשת ביראה נעשית בשלושה אופנים - בכל לבבך - היא ההתבוננות הפנימית, בנקודות האהבה והיראה הפנימיות, שבהן אוחז האדם והן האור הסובב והאור הממלא, שבתוך האור הממלא, הוא התלבשות האהבה האינסופית ביראה שבו, לפי ערכו, והיא ״סור מרע״. בכל נפשך - היא ההכרה בכוחה האינסופי של האהבה שסובבת ומקיפה אותו, שרוצה להשפיע ולהוסיף בו, היא האור הסובב, והיא ״עשה טוב״. ובכל מאודך - היא נקודת השלמות שבין היראה והאהבה, שעל ידה מתעלה ההשגה בחכמה חדשה וגבוהה יותר ועל ידה מגיעה גם ההשגה בדרגה גבוהה יותר מכוחה האינסופי של האהבה שבאור הסובב, היא גילוי עצמות אור אינסוף, והיא בחינת היחידה של היהודי, בה כל הפרטים והנקודות מתבררים והחכמות שבהן מתחברות יחד עד להגעת תחושת האחדות שקיימת בהן, כפי שהיו כנקודת חכמה שמצויה באחדותה הפשוטה, לפני שהתבררו הנקודות שמרכיבות אותה, בתוכן מצוי חיבור שני מרכיביו של היסוד, הם נקודת הזכר (המשפיע) ונקודת הנקבה (המקבל), שבחיבורם הם משפיעים ומורידים את נקודת ההעלם העצמי אל מידת המלכות שהיא התחתונה ביותר, והיא נעוצה בתחילתה, שהיא הנביעה שמגיעה מהחכמה החדשה כשהתגלתה והאירה השגה ואור חדש, כמו הבריאה עצמה ממש. נקודת היחידה שמתגלה ב- ״מאודך״ על ידי השלום שנעשה בין ״בלבבך״ ובין ״בנפשך״, היא למעלה מהרצון, כפי שהוא פועל על האדם המקבל, והיא זו שגורמת להמשכת רצון חדש מכוח האינסוף. 

עבודת התשובה של היהודי צריכה להיעשות באופן של - ״בכל מאודך״ וזה החיבור שנעשה בכך שהוי׳ מתלבש באלוקים, זה החיבור שבין האור הסובב והאור הממלא, וזו ההמשכה מאור אינסוף שלמעלה גם משם הוי׳, הוא - ״בכל מאודך״, הוא השלום שאנו מבקשים על ידי ״סור מרע״ שפועל בקיום מצוות לא תעשה, ו- ״ועשה טוב״, שפועל בקיום מצוות עשה, שכך מצוות עשה, שהם הכלי לאהבה, מתלבשים במצוות לא תעשה, הם הכלי ליראה, עד לגילוי ההעלם העצמי - הוא הגילוי של מתן תורה והוא הגילוי של השלמות ומקום האחדות, בה כל נקודות החכמה הפנימיות מתחברות לחכמה הראשית, כפי שהתגלתה ברצון העליון, שפועל כאור סובב ומתלבש בשלמות הרצון, הוא האור הממלא, באופן שבו שלמות הרצון מכירה בכוח הרצון, שהוא אינסופי והוא שמוביל לצמיחה ולהשגה והתעלות בחכמה שמאירה בשכלו של המקבל, עד שכל ישראל יתעלו ויגיעו לדרגות השגה נעלות וכל ישראל יהיו בדרגת ירושלים, משמע שהירושה תהפוך שלמה (ירו-שלם), והכוח שטמון בהם ע״י ניצוץ משיח, יתעורר ויוריש להם את גילוי הכוחות הפנימיים המוסתרים בהם, זאת ע״י הבחירה בו, וע״י ההתקשרות דרכו אל הקב״ה. ואז כשיתעוררו ויאירו את אורם כל ישראל, כפי שהם בשורש נשמתם בדרגת ירושלים, ובפנימיותם בדרגת קודש הקודשים שבבית המקדש, תתפשט ישראל וכל הארצות יהיו בדרגת ישראל ותעבור רוח הטומאה מן הארץ.